חגיגה נשית לאירועים

רקדנית בטן סטנד אפ והתרגשויות

  • איך הפכתי לרקדנית בטן (19/10/2009)

     אני *לא* הולכת לספר לכן את כל זה באירוע.. (הממ... אפילו לא חצי מזה!)
    אז למי שמתעניינת.. הנה כמה מילים רציניות, ואישיות מאוד, עלי ועל חיי :

     

    זיכרון הריקוד הראשון שלי: אני בת 4, עומדת על כסא בסלון דירת המשפחה בהולנד.
    חלונות גדולים מלאים באור יום. מוסיקה קלאסית ברקע ואני רוקדת.
    מזיזה את האגן קדימה ואחורה ומצד לצד. ההורים שלי מוחאים לי כפיים לפי הקצב.
    אחי הקטן זוחל על השטיח.  אני מאושרת.

     

    ההורים שלי שניהם נכים, מפוליו.
    אני לא בדיוק זוכרת מתי הבנתי שלא כל ההורים צולעים או הולכים בעזרת קביים.
    מה שכן, אני זוכרת בפירוש שהייתי בטוחה שאני, באופן אישי, הגעתי לכאן מכוכב אחר.

    בגיל 6, בישראל,  נרשמתי לבלט קלאסי.

    בשיעור הראשון אני שמה לב לכך שאין לי בטן שטוחה. לשאר הבנות דווקא יש.
    אני מקנאה, מרגישה מגושמת, מכניסה את הבטן .
    10 שנים רקדתי בלט! מה החזיק אותי שם? רגעים בהם כן הצלחתי 'לעוף'.
     ריח נעלי הריקוד, תמונות של בלרינות על הקירות, פנטזיה, הרגל, הציפיות של אמא... 

    כיתה ח', ארה"ב, אני רוקדת 10 שעות בשבוע ואני ממש טובה. אני בדיאטה מעתה ועד עולם.

    חוזרים לארץ- צצות בעיות ברכיים ואני מוכרחה להפסיק לרקוד בהמלצת רופא.
     'משחקת אותה' שזה עצוב לי.

     

    כנערה וכבחורה צעירה חוויתי את עצמי כמכוערת-אך-חכמה,
     והייתי עסוקה הרבה בלהוכיח לכולם עד כמה. חייתי ב'ממלכת השכל',
    ותחושות בגוף ורגשות רק הפריעו ל'שואו'. חייתי במחתרת, והגוף היה לי למבצר.

     

    בת 29, שחקנית, עדיין בדיאטה. לא כל כך מחבבת את עצמי. שונאת את גופי.
    נושאת אותו איתי לכל מקום, אבל לא יודעת בדיוק מה לעשות איתו.
    בימאים שעובדים איתי טוענים שאני מנותקת מהגוף, מוגבלת לעבודה מהראש.
    אני לא רוצה להתחבר לגופי... (איכס...)
     אבל כן רוצה להיות שחקנית יותר טובה. חברה ממליצה לי על ריקודי בטן.

     

    שיעור ראשון...

    חדר חשוך מעט, מוסיקה שמימית בניחוח אוריינטלי ברקע. אני נושמת.
    התנועות זרות לי אך יחד עם זאת מוכרות. תחושה מוזרה של מקום וזמן אחר.
    רב הנסתר על הגלוי... בסוף השיעור אנחנו רוקדות במעגל, מריעות זו לזו, בהתחלה באופן טכני,
     אח"כ באמת. תחושה של יחד שאני לא מכירה בין נשים,
    וזה שוב- מרגיש מוכר וזר בו זמנית... אני מדמיינת שאנחנו מכשפות שהתאספו ביער
     והריקוד שלנו גורם לכדור הארץ לנוע על צירו, לעונות השנה להתחלף,
    לעצים לצמוח, לילדים לגדול. תחושה של עוצמה על-טבעית לא מוכרת,
    רחוקה שנות אור מ 'ממלכת השכל'.

     

    דרך הריקוד המלחמה הקרה שלי עם העולם הסתיימה. הפכתי יותר אמיצה ופתוחה לאנשים,
    יותר משוחררת, פחות מחויבת לנימוס הפולני שהתחנכתי עליו.
     תחושה של בית בתוך הגוף, ללא מבוכה, גם ביומיום, לא רק תוך כדי ריקוד.
     הפכתי ליפה בעיני עצמי, הפסקתי לבוז למיניות נשית, הפסקתי לשפוט אותה.
    הפסקתי לחלוטין עם הדיאטות!! הריקוד היה שער שדרכו התחברתי לעולם הרוח.
    הפסקתי להגדיר את עצמי דרך הסבל שלי הפסקתי לחשוב שהוא "עמוק" או "אותנטי"...
    התחברתי לשמחה העמוקה והלא פחות אותנטית בתוכי.
    הסכמתי להיות אדם אופטימי.
    התחלתי ללבוש צבעים לא סולידיים,  נוצץ, זהב, ליהנות מאומנות לא גבוהה
     ובלתי אינטליגנטית בעליל.
    בקיצור..
     התקלקלתי!  והפכתי מאושרת. 

     

    שמחה כל כך לחלוק מאז עם כל כך הרבה נשים את חוויית השמחה הזאת


     

    ניפגש, נתרגש ונשמח 

    גל


     
BizMakeBiz פותח ע"י